יותר מחמישים שנה עברו מאז אירוע הטבח הנורא באולימפיאדת מינכן. אירוע שקשה לשכוח, ושקשה להשתחרר ממנו, ולא רק בגלל הרציחות המתועבות עצמן, אלא גם מכיוון שזה נעשה בתוך אירוע המסמל אחדות וחיבור בין מדינות, המשחקים האולימפיים.
לאורך השנים, מתגלים ונחשפים יותר ויותר פרטים על מה שהיה שם, על ההכנות שהיו לפני וגם על התגובה הישראלית שאחרי.
אירוע הטבח
טבח הספורטאים הישראלים התרחש בין ה- 5 ל – 6 לחודש ספטמבר 1972, בעת משחקי האולימפיאדה ה-20 שהתקיימה במינכן, בתוך הכפר האולימפי.
את הפיגוע ביצעו 8 מחבלים חברי ארגון הטרור ספטמבר השחור והוא כלל גם לקיחת בני ערובה שבסופו של דבר נרצחו על ידי המחבלים.
בפיגוע נרצחו 12 אנשים, מהם 11 ישראלים חברים במשלחת הישראלית (ספורטאים, מאמנים ושופטים), נרצח נוסף היה שוטר גרמני שנהרג במהלך ניסיון החילוץ הכושל של כוחות המשטרה.
במהלך ניסיון החילוץ נהרגו 5 מחבלים מתוך שמונת המבצעים.
רקע מקדים
אירוע הטבח באולימפיאדה לא היה אירוע מנותק מהלך רוח ופעולות טרור שפגעו בחברה הישראלית בארץ ובחו"ל באותה תקופה.
באותו חודש בשנת 1972 התרחשו שני אירועי טרור גדולים, שסימנו עליית מדרגה משמעותית בפעולות שנקטו ארגוני טרור פלסטינים:
- חטיפת מטוס סבנה, נחיתה של המטוס בלוד וחילוץ בני ערובה על ידי סיירת מטכ"ל
- הטבח בנמל התעופה לוד (נרצחו 24 אנשים)
- מספר פעולות של תקיפת שגרירויות ישראל בעולם
המחיר ששולם על האולימפיאדה השמחה
אולימפיאדת מינכן הייתה הראשונה שהתקיימה על אדמת גרמניה מאז אותה אולימפיאדת שנערכה בשנת 1936 בגרמניה הנאצית של היטלר. הגרמנים ביקשו להציג גרמניה חדשה, שוחרת שלום, דמוקרטית ושמחה, כדי למחוק את המראות של גרמניה הנאצית החמושה והאלימה. הם עשו זאת על ידי הגדרת האולימפיאדה באולימפיאדה שמחה ובין השאר עשו זאת על ידי צמצום כוחות שמירה ואבטחה כדי שלא יהיו מראות בולטים של נשק, מרבית כוחות הביטחון היו עם לבוש אזרחים, רובם ללא נשק ומיעוטם עם נשק מינימלי.
קונספציה מוטעית: אך אחד לא האמין שדבר כזה יכול להתרחש באולימפיאדה
אחד הכשלים המחשבתיים הגדולים ביותר סביב האולפיאדה והטבח היה אמונה שזהו אירוע בינלאומי גדול ושאף אחד לא יעז לעשות בו פעולה או פיגוע שיפגעו בו, אחרת הוא יעורר על עצמו את זעם העולם כולו.
גם כאשר הגיעו התראות ודיווחים מודיעיניים על כוונה לבצע פיגוע טרור, הנטייה הייתה להתייחס אליהם בביטול שכן, עד לטבח באולימפיאדת מינכן לא היה אירוע טרור באירוע ספורט בקנה מידה עולמי.
הכישלון המחשבתי הישראלי
הכישלון המחשבתי של מארגני האולימפיאדה והעולם ניתנים, אולי להבנה. מה שלא ברור הוא, היכן ומדוע כשלה החשיבה הישראלית, זו למודת פיגועי טרור ובמיוחד בתקופה שבה אירעו שני פיגועים גדולים פרק זמן קצר לפני?
גם כאן, זו הייתה אותה שגיאה של היעדר צורך באבטחה גבוהה לצד, שיקול לקוי בכך שהוסכם לשכן את חברי המשלחת בחדרים שהיו קרובים לגדר של הכפר וזו הייתה גדר פשוטה וקלה למעבר.
ועדת החקירה שישראל מינתה לחקור את הטבח מצאה כי המוסד כשל והמליצה להדיח שנים מאנשי המוסד.
הידעתם?
באופן מוזר, חודש לפני האולימפיאדה התקיימה אולימפיאדת הנכים בגרמניה וחברי המשלחת הישראלית זכו לאבטחה משמעותית על ידי השב"כ. לא ברור מדוע לא קרה אותו הדבר עם המשלחת למשחקים הרגילים?.
המשלחת הישראלית
כללה 15 ספורטאים (מתוכם 2 נשים) שהתחרו ב-7 מקצועות ספורט, יחד עם 5 מאמנים ושני שופטים שנבחרו לשפוט במשחקים וכן 8 בעלי תפקידים נוספים של הוועד האולימפי.
התקווה למדליה
מרבית הספורטאים השתייכו למקצועות של היאבקות והרמת משקולות ומרבית הנרצחים היו מענפים אלו.
התקווה והסיכוי הגדול למדליה הייתה הספורטאית אסתר רוט שחמורוב, שזכתה קודם לכם במדליות זהב וכסף במשחקי אסיה בשנת 1970.
תקווה נוסף שהימרו עליה מבחינת זכיה במדליה הייתה מתאבק צעיר בשם מרק סלבין שרק עלה לישראל כמה חודשים.
ספטמבר השחור
ארגון הטרור נקראה על שם אותה חודש שבו גורשו פלסטינים משטח ירדן והוא הכריז על עצמו כארגון הנאבק להחזרת האדמה הפלסטינית.
מתכנני הפיגוע היו מוחמד עודה ועאטף בסיסו. כל המחבלים עברו הכשרה ממושכת בעלת אוריינטציה צבאית וכן ידעו לדבר גרמנית. לפי אחד הדיווחים, חלק מהמחבלים אף השיגו עבודה בתוך הכפר האולימפי שאישפרה להם לאסוף מידע.
ההערכה היא כי מועד הפיגוע נבחר לאחר שמרבית חברי הנבחרת כבר סיימו את שלב התחרויות שלהם ובאותו ערב יצאו להצגה וחזרו מאוחר. ייתכן והשיקול היה שלאחר בילוי הם יהיו עייפים ויהיה קל יותר להשתלט עליהם.
ביום הפיגוע (5/9) לפנות בוקר, הגיעו המחבלים במוניות לכפר האולימפי, הם לבשו בגדי ספורט (אימונית) כדי להיראות כמו ספורטאים והיו חמושים בנשקי סער (קלצ'ניקוב, אקדחים ורימוני יד). הם דילגו מעל הגדר, הגיעו למבנה המשלחת וככל הנראה באמצעות מפתחות ששוכפלו או נגנבו ונכנסו בשקט לבניין.
בכניסה הם נתקלו במאמן ההיאבקות משה ויינברג שנאבק בהם ונורה. שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד הבחין במה שקורה וניסה למנוע את פתיחת הדלת לחדר כשהוא צועק ומעיר את השאר.
מאמן אחר שהיה בחדר שמע את הצעקות והצליח לקפוץ מהחלון החוצה וכך ניצל, האחרים, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרי שפיצר, יעקב שפרינגר יחד עם ויינברג וגוטפרוינד נתפסו על ידי המחבלים.
התנגדות ובריחה
השלב הבא של המחבלים היה להורות לווינברג שהיה פצוע לקחת אותם לדירות הנוספות של הישראלים, ווינברג שכנע אותם שבדירה הסמוכה אין ישראלים (היו בה חברי משלחת) ולקח אותם לדירה מרוחקת יותר של המתאבקים, ככל הנראה מתוך מחשבה כי למתאבקים יש יותר סיכוי להתמודד פיזית עם המחבלים.
בפועל המתאבקים ישנו והמחבלים השתלטו עליהם ללא קושי. אולם, בחזרה לדירה הראשונה, ווינברג תקף את אחד המחבלים והכה אותו עד לכדי מצב עילפון, את המהומה ניצל מתאבק בשם גד צברי שהצליח להימלט.
המחבלים ירו בווינברג והשליכו את גופתו מחוץ לבניין. זו הייתה התמונה שהעולם כולו ראה כשהם התעוררו לידיעות על הפיגוע.
הבריחה מדירות 2+ 4
בעקבות רעשי היריות והמהומה, התעוררו חמשת הישראלים בדירה 2, ראו מהחלון את גופתו של ווינברג ואף הצליחו לשמוע מבעד הקירות מה קורה בחדר 1. הם יצאו למרפסת, קפצו והצליחו לברוח. עוד שלושה חברי משלחת שהיו בדירה 4 הצליחו לברוח טרם איתור על ידי המחבלים.
בני הערובה
לאחר רציחתו של ווינברג, היו בידי המחבלים 10 בני ערובה. כאשר המתאבק רומנו תקף את אחד המחבלים עם סכין שמצא, הוא נורה ונשאר לדמם למוות על הרצפה.
מתמונות וצילומים שנלקחו לאחר האירוע, עולה כי במהלך השעות של האירוע, המחבלים עינו קשות את בני הערובה.
הכשלון הגרמני
החוק הגרמני בתקופה ההיא הגדיר כי לצבא אין סמכות פעולה באירועים בעלי אופי אזרחי ולכן האירוע טופל כולו על ידי המשטרה שהייתה ללא ידע, ציוד וניסיון בטיפול באירועים כאלו.
במהלך המשא ומתן דרשו המחבלים שחרור של אסירים (רובם בישראל ושנים בגרמניה).גרמניה שחררה באופן מיידי את שני המחבלים שהיו בידה, במקביל בישראל, גולדה מאיר, ראשת הממשלה הודיעה כי ישראל מסרבת לבקשה.
לאחר שניסיון פריצה גרמני לבניין הכפר האולימפי זוהה על ידי המחבלים ונעצר, הוחלט לנסות להוציא אותם מהכפר ולהטיס אותם עם בני הערובה למקום אחר. המחבלים ובני הערובה הוטסו בשני מסוקים לשדה תעופה שבו הכינו הגרמנים מבצע השתלטות.
מבצע ההשתלטות לא צלח ובקרב שהתפתח בשדה במשך כמה שעות, הבינו המחבלים שהם לא יצליחו לצאת חיים מהאירוע והחליטו לרצוח את כל בני הערובה. בסיום מלבד רציחתם של בני הערובה נהרגו חמישה מחבלים ושלושה נתפסו בחיים.
הידעתם?
ישראל ביקשה מהגרמנים רשות להביא את סיירת מטכ"ל שהתמחתה באירועים כאלו אך הגרמנים סרבו.
המשך האולימפיאדה
באופן שקשה לקבל, לאחר 24 שעות הפסקה, חזרו המשחקים לשגרתם לאחר טקס זיכרון לנרצחים. דגלי המדינות המשתתפות הורדו לחצי התורן למעט מדינות ערב שהתנגדו, אך יוצאת מהכלל הייתה ירדן.
התגובה הישראלית
באופן מיידי ישראל תקפה בסיסי מחבלים באמצעות מטוסים וכן פשיטה קרקעית על בסיס מחבלים בדרום לבנון.
הנקמה מוגשת קרה
בהוראת גולדה מאיר, ישראל יזמה את מבצע "זעם האל" שמטרתו הייתה לחסל את כל חברי ספטמבר השחור. במשך כמה שנים הצליח המוסד לחסל את מרבית האחראים לטבח וכלל חיסול של מפקד הארגון.
לסיכום
הטבח במינכן הוא אחד האירועים הקשים בהיסטוריה של הטרור כנגד ישראל, אך הוא גם היה אבן דרך בשינוי תפיסה שוינוי מדיניות של אבטחה בכל הקשור להיערכות והתמודדות עם פיגועי טרור על ידי מדינות העולם וגם על ידי ישראל.
רק בשנת 2017 הוקמה אנדרטת זיכרון במינכן ולכל אורך השנים התנגדו בוועד האולימפי לציין אזכור של הטבח במהלך האולימפיאדות הבאות. מגמה שהשתנתה רק לפני כמה שנים.
