תשכחו מכל מה שחשבתם שאתם יודעים. כל שנה באוגוסט אני מתיישב לכתוב את הטור הזה, ובדרך כלל יש תסריט די קבוע. אבל לא הפעם. העונה אנחנו מגיעים אחרי רעידת אדמה, אחרי גמר שהיה אמור להיות קרב טקטי צמוד והפך להצגת יחיד מדהימה. פריז סן ז'רמן פשוט פירקה 0-5 את אינטר החזקה של סימונה אינזאגי בגמר במינכן. זו לא הייתה סתם זכייה של פריז, זו הייתה הצהרת כוונות לגבי השליטה בליגת האלופות בשנים הקרובות.
התבוסה הזאת, בגמר הכי חד-צדדי בהיסטוריה המודרנית של המפעל, טרפה את כל הקלפים. היא שברה את מיתוס ה-"לוזריות" של פריז אחת ולתמיד. אז האם פריז באמת כל כך טובה, או שאינטר פשוט התפרקה ברגע האמת? אם זו הכתרה של שושלת חדשה, או שהיה כאן צירוף מקרים קוסמי? בואו נצלול לעומק.
האלופה הטרייה PSG
אי אפשר להתחיל בשום מקום אחר חוץ מפריז סן ז'רמן. להניף את הגביע זה הישג אדיר, אבל לעשות את זה עם חמישייה לרשת של אחת הקבוצות הכי מאורגנות באירופה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. לואיס אנריקה הפך חבורת כוכבים לקבוצה דורסנית שמשחקת כדורגל טוטאלי. מה שהם עשו לאינטר, אחרי שהדיחו בחצי הגמר את ריאל מדריד הגדולה, היה לא פחות ממדהים. הם הוכיחו שהם יכולים להיות גם ממושמעים טקטית וגם קטלניים בצורה בלתי רגילה.
עכשיו, כשהקוף ירד להם מהגב, הם הופכים להיות מסוכנים אפילו יותר. אין יותר את הלחץ של "לזכות בפעם הראשונה". הם מגיעים כאלופים, עם ביטחון וניסיון שלא היה להם קודם. אבל, וזה אבל גדול, הזכייה הזאת מציבה בפניהם אתגר חדש: אתגר הלגיטימציה. כולם יגידו שאינטר קרסה, שהם עוד לא פגשו את ריאל מדריד או מנצ'סטר סיטי כשהן באמת נמצאות בשיא שלהן. העונה, פריז תצטרך להוכיח שהזכייה לא היה חד פעמית, ושהיא באמת הקבוצה הטובה באירופה. הם בהחלט בראש רשימת הפייבוריטיות לזכות בליגת האלופות, אבל הלחץ עליהם רק התעצם.
הרעבות והצמאות לנקמה
הזכייה של פריז הותירה שובל של קבוצות-על פגועות וחדורות מוטיבציה.
אינטר מילאנו: בראש הרשימה, כמובן, נמצאת הפיינליסטית המושפלת. לחטוף חמישייה בגמר זה אירוע משפיל שקבוצה לא שוכחת. סימונה אינזאגי הוא מאמן גאה, והשחקנים שלו ירצו למחוק את החרפה של הגמר האחרון. הם קבוצה מצוינת, עם שיטה ברורה וסגל מנוסה. הכאב הזה יכול להיות הדלק החזק ביותר עבורם. הם יגיעו לכל משחק העונה, במיוחד באירופה, כמו חיה פצועה. הם ירצו להוכיח לכל העולם, ובעיקר לעצמם, שהגמר ההוא היה תאונת עבודה, ולא יותר מזה.
ריאל מדריד: הקבוצה שהודחה בחצי הגמר על ידי האלופה המכהנת. בברנבאו לא מקבלים הדחות כאלה, בטח לא מול "הכסף החדש". הזכייה של פריז, רק המחישה להם שהם איבדו לרגע את הבכורה. כצפוי, הקיץ שלהם היה אגרסיבי בשוק ההעברות. הם מגיעים לעונה הזאת עם מאמן חדש, צ'אבי אלונסו, ועם מטרה ברורה: להחזיר את הכבוד והגביע עם האוזניים הגדולות. הזעם על ההדחה, יחד עם ה-DNA הווינרי הנצחי של המועדון, הופך אותם למסוכנים מתמיד.
מנצ'סטר סיטי: ומה עם השדים הכחולים? ההדחה שלהם בחצי הגמר השני, מול אינטר, הוכיחה שוב שלפעמים הטקטיקה המבריקה של פפ גווארדיולה יכולה להיות מנוטרלת על ידי הגנה מאורגנת וקצת נאיביות. אחרי העונה האחרונה והלא טובה של הקבוצה, הלחץ על סיטי לזכות שוב הוא עצום, והסגל שלהם עדיין, כנראה, האו אחד העמוקים והאיכותיים ביותר ביבשת.
באיירן מינכן: קצת מתחת לרדאר נמצאת קבוצת הפאר מגרמניה, שנחלה בעונה שעברה כישלון צורב עם הדחה מפתיעה ברבע הגמר. במינכן לא מקבלים בינוניות, והם יגיעו לעונה הזאת במטרה להחזיר את ההרתעה והכבוד האבוד.
ברצלונה: ואם כבר מדברים על כבוד אבוד, אי אפשר שלא להזכיר את ברסה. אחרי עוד הדחה מאכזבת בעונה שעברה,הלחץ על הנזי פליק להחזיר את המועדון לקדמת הבמה האירופית נמצא בשיאו. בניגוד ליריבות העשירות שלה, בארסה ממשיכה להישען על פרויקט צעירים מלהיב מלה מאסיה, עם שמות כמו לאמין ימאל, גאבי ופדרי שכבר נראים כמו הדבר האמיתי. הסיפור שלהם הוא רומנטי ויפה – הנוער המוכשר מול הכסף הגדול. אבל השאלה הגדולה, כמו תמיד, היא האם הכישרון הזה כבר מספיק בוגר וקשוח כדי להתמודד עם העוצמה הפיזית והניסיון של הפייבוריטיות האחרות ביבשת. הרעב להוכיח שהמודל שלהם עדיין עובד הוא אדיר, אבל הדרך חזרה לפסגה נראית עדיין ארוכה.
ומה עם כל השאר?
הפרמיירליג, כרגיל, שולחת נציגות חזקה מעבר למנצ'סטר סיטי. ארסנל ממשיכה בתהליך ההתבגרות שלהם. יש להם קישור פנטסטי ויכולת הנעת כדור מהטובות באירופה, אבל עדיין חסר להם חלוץ "קילר" אמיתי שיכריע משחקים צמודים. אם הם ימצאו אחד כזה בחלון ההעברות, הם יכולים להפוך למועמדת לגיטימית. לגבי ליברפול, האתגר שלהם יהיה במרכז השדה, שנבנה מחדש וצריך להוכיח שהוא יכול להתמודד עם האינטנסיביות של הצ'מפיונס ליג.
אסור לשכוח את הקבוצות הספרדיות האחרות. אתלטיקו מדריד של דייגו סימאונה תמיד יכולה לעשות צרות לכל יריבה, אבל הסגנון שלהם מקשה עליהם ללכת עד הסוף.
משחק של כוכבים
בסופו של יום, מאחורי כל המערכים והטקטיקות עומדים שחקנים. היכולת של כמה יחידי סגולה להכריע משחקים היא זו שעושה את ההבדל בין קבוצה גדולה לאלופת אירופה.
העונה, כל העיניים יהיו על קיליאן אמבפה. העובדה שלא הצליח להשיג את הגביע כששיחק בפריז, ולאחר ש-PSG זכתה בו דווקא לאחר שעזב למדריד, עלולה להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי עצום. עכשיו מתחיל המבחן האמיתי שלו בריאל: האם הוא באמת יכול להפוך למנהיג אמיתי שסוחב את כל הקבוצה על הגב בדרך לזכייה בגמר, כמו שעשו מסי ורונאלדו?
בצד השני של המתרס נמצא ארלינג הולאנד. מדובר במפלצת שערים. בגלל הכישרון והפוטנציאל הענק שלו, הלחץ עליו הוא תמיד עצום. ברגעים החשובים, הוא נראה לפעמים מתוסכל כשהוא לא מקבל את הכדורים. בשביל לזכות ב-"כדור הזהב" הוא חייב להוכיח שהוא יכול להיות האיש של סיטי גם באתגרים הקשים של שלבי ההכרעה. זה האתגר האישי הכי גדול בקריירה שלו כרגע.
בריאל מדריד, הזרקורים יופנו גם לצמד ויניסיוס ג'וניור וג'וד בלינגהאם. הם חלק מהפנים של ריאל מדריד המשודרגת, והם אלו שאמורים להוביל את מסע הנקמה בדרך אל הגמר. שניהם שחקנים פנומנליים, אבל אחרי ההדחה בחצי הגמר, הם יצטרכו להראות שהם למדו את הלקח ויודעים להופיע גם כשהלחץ בשיאו.
הקרב על הלוח: המגמות הטקטיות שיכריעו את זהות האלופה
הכדורגל המודרני הוא שחמט במהירות גבוהה. הזכייה של פריז לא הייתה רק ניצחון של כישרון, אלא גם של טקטיקה נכונה. לואיס אנריקה בנה קבוצה שמשחקת בלחץ גבוה ובלתי פוסק, עם מעברים מהירים מהגנה להתקפה שיודעים להעניש על כל טעות קטנה של היריב. החמישייה בגמר לא נבעה רק מיכולת אישית, אלא מהיכולת של פריז לסגור את מרכז המגרש של אינטר ולחשוף את החולשות שלהם במתפרצות. עכשיו, כל המאמנים הגדולים יצטרכו למצוא תשובה ל-"שיטה של אנריקה".
האם צאבי אלונסו, המאמן החדש של ריאל מדריד יצליח להפוך אותה לקבוצה יוזמת ולוחצת יותר? אני מהמר שכן, כי זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. מנגד, פפ גווארדיולה חייב למצוא פתרון יצירתי כדי שהקבוצה שלו לא תיתפס חשופה מול קבוצות שמשחקות על מעברים מהירים. אולי נראה ממנו מערך קצת יותר שמרני במשחקי החוץ הקשים. והכי מעניין יהיה לראות את סימונה אינזאגי. הוא בנה את אינטר על בסיס מערך 3-5-2 כמעט מושלם, אבל הגמר חשף את הפגיעות שלו. האם הוא יהיה מספיק גמיש כדי להתאים את עצמו חדש, או שהוא ימשיך להאמין בדרך שלו עד הסוף? אני חושב שהקבוצה שתזכה השנה תהיה זו שתדע להפגין את הגמישות הטקטית הגדולה ביותר.
הגורמים שיכריעו את זהות האלופה הבאה
- מבחן האליפות האמיתי של פריז: כל העיניים יהיו עליהם. האם הם יתמודדו עם הלחץ החדש של להיות הקבוצה שכולם רוצים לנצח? הניצחון על אינטר היה היסטורי, אבל עכשיו הם צריכים להוכיח שהם יכולים לעשות את זה באופן עקבי.
- האתגר האיטלקי: הריצה של אינטר לגמר הוכיחה שאסור לזלזל בסרייה איי'. קבוצות איטלקיות מביאות טקטיקה, קשיחות וניסיון שיכולים לנטרל יריבות עדיפות על הנייר.
- ה"אובר-ט'ינקינג" של פפ: האם גווארדיולה סוף סוף יבוא למשחק נוקאוט מכריע ופשוט ייתן לקבוצה שלו לשחק, בלי להמציא את הכדורגל מחדש?
- הפורמט החדש: אנחנו עדיין לומדים את פורמט הליגה החדש. ניהול נכון של שמונת המשחקים הראשונים יהיה קריטי.
- פציעות, כרגיל: נשמע בנאלי, אבל זה תמיד נכון. פציעה של שחקן מפתח יכולה לגמור עונה שלמה.
- ההפתעה התורנית: תמיד יש קבוצה אחת, איזו בנפיקה, דורטמונד או מילאן, שמגיעה משום מקום ועושה מסע קסום. אז מי לדעתכם תהיה הסינדרלה של השנה?
- עומק הסגל: עם לוח משחקים צפוף יותר מאי פעם, היכולת לבצע רוטציה ולהשתמש בשחקני ספסל איכותיים תהיה מכרעת. לקבוצות כמו סיטי וריאל יש פה יתרון מובנה.
אז מה השורה התחתונה שלי?
הזכייה של פריז הייתה אדירה, אבל היא גם השאירה הרבה סימני שאלה. אני חושב שהעונה הקרובה תהיה מאבק אדיר על הבכורה. פריז סן ז'רמן אמנם נכנסת לעונה כאלופה מכהנת, אבל לדעתי לריאל מדריד ומנצ'סטר סיטי עדיין יש סיכויים גדולים יותר לזכות העונה, במיוחד בגלל ששני המועדונים הללו רעבים להחזיר את הכתר. לדעתי, שלוש הקבוצות הללו הן הפייבוריטיות הברורות לזכות בליגת האלופות העונה. מיד אחריהן בשורה השנייה נמצאות אינטר, באיירן מינכן וברצלונה הנחושה.
בסופו של דבר, כדורגל, ותודה לאל על זה, הוא לא מתמטיקה. הזכייה של פריז אולי ניפצה את הרומנטיקה הישנה, אבל היא הכניסה סוג חדש של דרמה. האם האלופה החדשה תבסס את שלטונה ותוכיח שהיא כאן כדי להישאר, או שהמעצמות הוותיקות יחזירו את הסדר על כנו? אני לא באמת יודע, וטוב שכך. אז תגידו לי אתם, מי הפייבוריטית שלכם? יאללה, שתהיה לנו עונה מרתקת!
